העקירה מחיפה והשיבה אליה

מאת עבד עאבדי

בהוקרה לאבי, קאסם עאבדי
 

כבר סיפרתי, ויותר מפעם אחת, את תולדות העקירה של משפחתי ומשפחות חיפאיות אחרות שאני מקורב אליהן לארצות השכנות בשנת "הנכבה", ובמיוחד באותו יום גורלי ורע, בתאריך 22.04.1948, יום נפילתה של חיפה.

הייתי בן שש וחודשיים, אבל אני זוכר את האירועים שעברו עלינו כשעזבנו את ביתנו ברחוב סטנטון (כיום שיבת ציון) אל בית "אלקַלְעָאווי" (בית משפחת אמי, חַ'יְרִיֶה) שהיה קרוב יותר לשער העקירה בנמל. צעדנו בבהלה אל השער המבשר רעות. גם היום כשאני עובר לידו אני נזכר ברגע היציאה ובהמוני הפלסטינים שגרו בעיר התחתית, שעמדו בתור גדול כדי להימלט מחשש לפוגרום, אך בתקווה לשוב בקרוב.

 

באותו יום התרוקנה חיפה מתושביה, ומספרם הצטמצם בתוך כמה ימים - לפי נתוני רשות האוכלוסין הישראלית השוכנת מול בית העירייה - מכ- 75,000 אזרחים ל- 2800.איך עזבו?! איך עזבנו?! האם התאדו - התאדינו - מעל מי הים שנשאו אותנו בספינות "מרכב" וסירות דייגים שעגנו בחוף סיקָלי (בחוף שמן) הסמוך לנמל ובמעגן הדייג בחוף אלחָ'דר בן עבאס (מול מערת אליהו ).האם היו אלה הנחתות של הבריטים, שהעבירו את התושבים באדיבות, ללא בדיקה וללא ביקורת של מחלקת ההגירה, וללא תשלום, שלא כמו שעשתה רשות הרכבות הגרמנית "DEUTSCHE REICH BAHN", שדרשה תשלום מאזרחיה היהודים כשהעבירה אותם אל מחנות ההשמדה מיידנק ובוכנוואלד הקרובים לעיר ויימר, עיר הפילוסופים והמשוררים גתה ושילר!כולם עזבו וכולנו עזבנו... פרט לאבא שלי (קאסם דיב עאבדי) אשר סרב לעזוב את חיפה, העיר שבה נולד סבולפני עזיבתנו, בחצר בני משפחת אלקלעאווי, שהיו סוחרי בשר מפורסמים, התחננו אל אבא שיצטרף אלינו, שנצא ביחד עד שירגע המצב ונשוב אחרי מספר ימים. זכרתי את משפטו האחרון באותו רגע "אני נשאר כאן"! אמר בעקשנות אבל נשמע כמי שמתחנן שנישאר, ושלא יאונה לנו כל רע!

מכיוון שקרובי המשפחה של אמא וגם של אבא, שהיו בבעלותם נכסים רבים בעיר התחתית ובהדר ( כמו ברחוב סירקין 7), לחצו עלינו לצאת מהעיר, עזבנו אותו לבד בחיפה. יצאנו בלעדיו אל מעבר לים, אל עולם לא ידוע, מנוכר, כפי שתיאר אחי המנוח דיב בספרו "הרהורי הזמן" לפני מותו.התאדינו בניכר למשך שלוש שנים, בין המחנות "אלמיה ומיה" ו"אלקרנטינה" שליד נמל ביירות, משם ברחנו אל דמשק, שם גרה אחותי הבכורה לוטפיה, שהתגלגלה לשם עם משפחתה מחיפה דרך עבר הירדן.

התמזל מזלנו וחזרנו אל חיפה אחרי תלאות רבות, בעזרת הצלב האדום ולחצים גדולים של מוסדות בינלאומיים, שאיפשרו לחלק מהפליטים לשוב בשם מה שקרוי "פעולה הומניטרית" לאיחוד משפחות. הסעיף הזה התיר לאלפי פלסטינים לשוב למולדת.כשחזרנו, נודע לנו שהחבר של אבא ושותפו בח'אן אלצרצור ואחרים עזרו לו במילוי הטפסים הנדרשים. חיים שמידט, המכונה "שמידו", היה שותפו של אבא בסחר הסוסים, החמורים והפרדות. הוא גר בקרית מוצקין או כפר-אתא הקרובה לשפרעם בזמן המנדט וכמה שנים אחרי קום המדינה.

 

חזרנו אל חיפה באמצע שנות החמישים, ללא אחותי הבכורה לוטפיה שנאלצה להישאר בגלות במחנה ירמוק עם הבנים, הנכדים והנינים שלה. חזרנו אחרי מות סבנו, נאיף אל חאג', אחיו של עבד אל רחמאן אלחאג', שהיה ראש עיריית חיפה, וקברנו אותו ב- 1949 בצידון שבלבנון. חזרנו אחרי שנפרדנו מהסבתא הלבנונית פאטמה אלקלעאווי, שהתעקשה להישאר עם משפחתה הפלסטינית במסע הכאב, והלכה לעולמה בדמשק מאוחר יותר בזמן העדרנו.

אבא הקפיד להיות "אזרח טוב" כלפי הרשות הישראלית החדשה, היה מהראשונים שנשארו בחיפה והאזרח הערבי השלישי שקבל תעודת זהות המתחילה בסיפרה 2, המיועדת ללא-יהודים, שאחריה אפסים ואז 3 - כלומר 0003\2. אבל זה לא עזר לו. הוא הפסיד את כל הזכאות לירושה ולנכס של משפחתו, כי כולם נפקדים, כולל הבית של סבי קאסם דיב עאבדי, הנמצא ברחוב כיאט 5, מול בניין ח'יאט הקרוב לשער הראשי הנמל, שער פלמר, על שם המהנדס האנגלי שתכנן את בניית הנמל בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.

על פי עדותו של סלים ח'יאט בן עזיז, אחד האישים החשובים והעשירים ביותר בחיפה, ששכניו, דיאא ואברהים ודיב ואשת סבי, היו ביחסים מעולים, ושאינו שוכח שום פרט, הבית נבנה בשנות השלושים, ומאוחר יותר נפטר סבי, אחרי שהתגרש מסבתא זהרא אלמוכתאר, מטריפולי שבלבנון, ועזב את בניה - קאסם, אבי, ואחיו יוסף - ונשא אישה בת למשפחתו ע'זאווי. משום כך לא נכללנו בירושה עוד לפני שהמדינה העברית שמה יד על נכסי הנפקדים וראתה את עצמה כ"בעלים חוקיים" באמצעות חברת עמי-דר המנהלת את הרכוש הנטוש של הנפקדים והנוכחים.

אבי היה נאמן גם לשותפו הפלסטיני ממשפחת צרצור, כך ששמר על הח'אן אחרי הגירתו, היות והח'אן היה לרכוש המדינה, עם מתן זכות השימוש בנכס בדמי מפתח.

*************

ח'אן אלצרצור - שוק הגרוטאות

ח'אן אלצרצור נמצא בין שני רחובות ראשיים: רח' עירק ורחוב נצרת. בצידו המערבי ניצבת תחנת הרכבת החיג'אזית, ומדרום מסגד אלאסתקלאל. בכיכר ניצב 'עמוד פייסל' וחומת הנמל בהמשך למסילת הרכבת. בסמוך היה גם קולנוע א-נצר, שהקרין סרטים מצריים וסרטי טרזן שהתרחשו ביערותיה של אפריקה שלא שוחררה עדיין. חיפה העתיקה כללה מספר שכונות, כמו שכונת הכנסיות, וואדי א-סליב ושכונת אלע'זאזווה, וואדי רושמיה התחתון. בסריקה טופוגרפית אחרי הריסת השכונות הללו שחיו בהן יותר מ-25,000 איש, נראות היום שטח הרוס ונטוש.

אבי היה מפקח בח'אן שבו שוכנו הסוסים, הפרדות והחמורים, וגם הרוכלים שלא היה להם מקום לגור בו מלבד "ח'אן אלג'יסי", כינויו של אבא משנים קודמות. חלק משוכני הח'אן עבדו בחלוקת קרח ונפט בעגלות רתומות לסוסים ופרדות ברחבי חיפה. אחרים היו רוכלים המביאים את גרוטאותיהם ולנים בח'אן עד הבוקר. עבד בח'אן גם הפַּרְזָל שטיפל ברגלי הסוסים והפרדות ודאג למצבם אחרי יום עבודה.

מי היו אורחי הח'אן?

נתחיל באחד מהם, "הנציב העליון" - אבא, בהומור שירש מדודו עבד אלרחמאן שאני נושא את שמו - נתן את הכינוי הזה לעולה יהודי מעירק שגר בח'אן לתקופה מסויימת. הוא נראה איש חכם למרות חייו האומללים, מדבר במבטא עירקי ומתעלם מכך שהוא בא מעירק במטרה להקים מולדת ליהודים בלבד. עורו היה בהיר והוא נראה כמו אירופאי שלא שייך למקום. רוב הזמן חשבתי שהוא קרוב של אלברט קוג'מן - חבר מפלגה ממוצא עירקי גם הוא, אשר למד מכניקה בגרמניה כמה שנים לפני, ועדיין חי שם

נאג'י... ללא שם משפחה.. שכנויו "ככה" - אכן זה היה הכינוי שלו, ולמה? אני לא זוכר, האם בגלל האידיש בה דיברו הרוכלים היהודים בשנות החמישים של המאה הקודמת והתושבים הערבים ויהודי המזרח, שיבשו את המונחים הרווחים כמו למשל המושג "בעל הבית" נקרא "בלאביית" או "בלאבוס". גם המושג הרווח עד היום בקרב סוחרי הגרוטאות הבאים מג'נין וסביבתה אל וואדי ניסנס, ואשר שידלו את תושבי השכונה לסחור בגרוטאות, הוא "alte sachen altashech" ובקיצור "אלטעזאכן"! מושג שהבנתי את פירושו כשלמדתי את השפה הגרמנית במכון הירדר בגרמניה.

נאג'י...כפי שניכר מחזותו, הוא בן למשפחה אפריקאית שהגיעה לפלסטין עם מסעות אברהים פאשא ממצרים להקמת מדינה משתרעת בין מצרים לסוריה, עבד כ"ערבג'י" - עגלון הנוהג בעגלה רתומה לסוס או חמור. את הסיומת "ג'י" לציון מקצועות ירשנו מהשפה התורכית. אדון נאג'י זכה לחיים ארוכים, כך שגם לאחר חזרתי מגרמניה ולידת שלושת בניי הייתי פוגש אותו בהדר, מול מרפאת אבן סינא, ממשיך כהרגלו בשתיית "אלוף הערק" בנוסף ל"אקסטרא פיין" הזול שנהגנו לשתות בוועדת עורכי "אלאיתחאד" במסיבות לכבוד הוצאת מדור חדש בעיתון.

אבו ח'מיס: כשהייתי בן עשר ביקרתי רבות בח'אן, והייתי מביא איתי "אל-קראוואנא", ארוחה שנהגה אמי ח'יריה להכין לאבי וכל הרוכלים שאיתו, כמו אבו ח'מיס, שכלל לא היה נשוי, ולא היה לו בן בשם ח'מיס. גם הוא היה ממוצא אפריקאי, בעל גוון עור כהה כמו ה"טרה קוטה", קרמיקה שחורה שרופה. נראה שמוצאו מדרום סודן או מערבה, דארפור. הוא היה מעדיף להיקרא הדארפורי, אבל המושג הזה לא היה ידוע כשהייתה סודן מאוחדת!! הוא היה מקבל ממני את הארוחות בצניעות ובביישנות, כמו המשרתים בסרט ההוליוודי המפורסם "חלף עם הרוח". את אבו ח'מיס ז"ל ציירתי כשהיה מבקר בביתנו הצנוע בוואדי ניסנס, ותמונתו מופיעה בספרי "חמישים שנים של יצירה".

המוכתאר: כינוי שנתן אבי לרוכל היהודי האשכנזי שלא גר בח'אן עם שאר האורחים. הוא היה מגיע כל בוקר לפרק את משא גרוטאותיו מראש ההר, מהדר אל ואדי סליב. המוכתאר, שלא ידעתי את שמו, היה להוט אחרי מדליות ואותות הכסף והפח שקישטו את חזהו וכובעו השחוק. הוא היה מקושט מדליות כאילו זה עתה שב מן הקרב בסטלינגרד. גם המוכתאר היה מבקר אצלנו בבית, ובאחד הביקורים שלו התחנן אליי שאתן לו את אות לשכת התחבורה, שניתן אז לתלמידי בי"ס אחווה, כהוקרה על התנדבות בהדרכת כללי הבטיחות בדרכים. תמורת כמה גרושים וויתרתי לו על האות, למען כבוד האיש..מוכתאר..אכן! זה היה האיש שחלם להיות שוטר...דיבר ערבית במבטא רוסי..ץ וייצג את תפקיד ה"בלאבוס" בחייו לפני מותו.

אדון מאיר חזן, היהודי בן הערבים: כדי להימנע מאי הבנה, הוא אינו קשור לראש מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ) הציונית, מאיר חזן. אנו מדברים על מאיר חזן היהודי משפרעם, שמשפחתו עברה לגור בחיפה בתחילת המאה הקודמת. הוא עבד כקבלן בהובלת אבנים וחומרי בניין בעזרת חמוריו, שנחו בח'אן צרצור אחרי מאמץ ההובלה המייגע בעלייה ובירידה מהדר אל ואדי סליב. אדון חזן נהג ללבוש בגדי ספארי וכובע ספארי כמו האירופים בסרטי טרזן. הוא דיבר ערבית שוטפת בניב המקומי של שפרעם, ולא לקח חלק בחייהם של אנשי הח'אן, לא באבלם ולא בשמחותיהם...אם בכלל היו להם שמחות.

הרבה דמויות מהח'אן, אלה שגרו בו, הרוכלים, ועוברי האורח, גורלם הטראג'י-קומי השאירו בי את חותמם בהתבגרותי, והיו מהמניעים להצטרפותו של אחי ז"ל לשורות הנוער הקומוניסטי בחיפה, וגם הצטרפותי שלי, בהיותי בן עשר, בשנת 1956.

לחצים אדירים הופעלו על אבי לפנות את הנכס, והוא שוכנע לעבור למקום אחר בשכונת שמן, כך שיתאפשר לו לנהל ח'אן עבור הסוסים, הפרדות והחמורים שנותרו בעיר. לאחר המעבר לא נותרו עוד אורחים בח'אן, מלבד מי שלא מצא לו מקלט אחר. מבין אלה אני זוכר, כאמור, את נאג'י "ככה", את "אבו חמיס הדארפורי", ואדון "אלעג'ב" חבר של אבא מימי חיפה העתיקה...והשאר...הנציב העליון העירקי והמוכתאר האשכנזי ואדון מאיר חזן משפרעם. כולם "התאדו", כן! התאדו אל חלל העיר כמו עמודי העשן העולים מאזור התעשייה, מחברת החשמל ובתי הזיקוק הנפט וכל המפרץ המזוהם.

חיפה לא נשארה כפי שהייתה. ב-1992 הלך לעולמו אבא שלי, קאסם, בהיותו בן 95. ובזה נסגר מעגל בחיפה...מעגל שאהבתי ואוהב לעד!*****************

תרגום: ח'ולוד פוראני. עריכת תרגום: אורלי נתן ואבנר שץ

 מפגש משפחתי-פואטי על חוויות פליטות והברית עם חיפא של משפחה ערבית-פלסטינית אחת

ערב הנעילה של פסטיבל סיפור חיפאי 1.11.14

משפחת המקום והזמן המתהפכים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Текстиль для дома, Вышивка, Фурнитура, Ткани
автоновости